ענת-צפניה


  • הפנייה להוראה והעיסוק בתחום החינוך היה והינו הדבר הטבעי ביותר עבורי ,מאז ומעולם. לאחר שירותי הצבאי כחובשת פניתי ללא היסוס וללא כל התלבטות ללימודי ההוראה בסמינר דוד ילין ושם סיימתי את התואר הראשון בחינוך.

    כבר מההתחלה הבנתי שלימודי התואר הסתיימו והלימודים האמיתיים רק החלו: כיצד להתמודד עם ילדים שכל אחד הוא עולם ומלואו? איך לתת את היחס המתאים לכל אחד? איך ליצור יחסי אמון שיאפשרו לילדים לחוש בטוחים וייצרו אווירה פתוחה ונעימה? איך לשתף פעולה ולעבוד יחד עם הורים וצוות המורים? 19 שנים אני עוסקת בהוראה צברתי ניסיון רב, ועודני לומדת כל יום מחדש וממשיכה לחפש את הדרך הנכונה.

    אחד הדברים שלמדתי הוא לדבר עם הילדים בגובה העיניים כלומר: לתת להם תחושה שמקשיבים להם, רואים אותם ומכבדים אותם ובמקביל דורשים מהם. לדבר בגובה עיניים משמעו להתחבר לשינויי הדור ולהתאים את השיעורים לעולם הילדים ,לשמור על גמישות מחשבתית ובו בעת לשמור על נכסי צאן הברזל בתרבותנו ולהקנותם.

    תחום החינוך ובעיקר המפגש היום יומי שלי עם הילדים ממלא אותי ומעניק לי כוחות שאף מקצוע אחר לא היה עושה זאת עבורי. אני רואה בעבודה עם הילדים ייעוד, שכן על מנת להגיע ללבם של הילדים, לגרום להם לחייך, להאמין ביכולותיהם ולקדם אותם כל אחד ממקומו והכי רחוק שאפשר - נדרשת מסירות רבה. אבל מעבר לכל מוכרחים להגיע עם הלב.

    לאחר שריכזתי תפקידים שונים בבית הספר מזה מספר שנים אני מרכזת כיום את תחום המתמטיקה. גם בתחום זה אחת המטרות המרכזיות שהצבתי היא לגרום לילדים לחבב את המקצוע. ילדים שיגלו את הצדדים המהנים והמעניינים שבמתמטיקה יתחברו למקצוע ויגלו רצון גדול יותר ללמוד ולשתף פעולה בשיעורים.

    אני מאמינה שעל מנת שדברים יצליחו צריך לעשותם מתוך אהבה אמיתית ואני להוראה "באה מאהבה".